שמעון פרנס – העונג השביעי גל"צ
"השבוע ישבתי וצפיתי בשעת לילה מאוחרת בסרט הדוקומנטרי אודות חייה של עפרה חזה. חשבתי שאני אצפה בפרק אחד ואלך לישון. אבל הייתי מרותק במשך שלוש שעות . שלוש שעות רצופות צפיתי בכל פרקי הסדרה הפשוט מרתקת. היא מספרת את סיפורה של עפרה חזה כפי שלא סופר מעולם. דליה מבורך ודני דותן שהסרט הזה הוא פרי עמלם וכשרונם עשו עבודה מעולה לטעמי כל כך נכונה רגישה, ונוגעת, חוקרת, סקרנית, יחד עם זאת כזו המחפשת את האמת ולא מנסה להסתיר אותה. האמת היא שהלכתי כמה ימים ארוכים עם רשמים די עצובים מהחומרים והעדויות שצפיתי בהם. השורה התחתונה היא שעפרה חזה עם כל ההצלחה הגדולה, כל הכוכבות שלה היא החמצה, החמצה גדולה , היא זמרת ענקית ומוכשרת, חיים מוחמצים, קריירה מוחמצת. אהבה מוחמצת. ציפור בכלוב. אבל גם לה היה ללא ספק חלק גדול בהחמצה הזו לטנגו צריך שניים. אני מאד ממליץ לכם לצפות בסדרה הזאת.
איתי שטרן הארץ
"כשאתה פותח את החיוך של עפרה חזה אתה מגיע לעולמות אפלים מאוד"
השדים והדיכאונות, המרד במשפחה, הסתרת המחלה, הבעיטה בהצלחה: סדרה תיעודית חדשה מציירת את עפרה חזה כאשה שבויה בידי גברים, שבכל זאת הייתה פמיניסטית בדרכה. "שמענו את זעקתה", אומרים היוצרים דני דותן ודליה מבורך, ומבהירים למה התעקשו להפריך את הטענה שהתחתנה בתולה "אני שואל את מבורך ודותן, יוצרים תיעודיים ותיקים שביימו בעבר סרטים וסדרות על אגדות מוזיקליות כמו זוהר ארגוב ואריס סאן, מה בער להם לחפש במשך שנתיים אחר נימי נפשה של הזמרת, שנדמה כאילו לא נותרה אבן שלא נהפכה בביוגרפיה שלה. "אמרנו, אחרי שהתעסקנו עם המלך, זוהר ארגוב – מי פה המלכה?" עונה דותן. "תמיד אנחנו מתעסקים באותו הדבר. קח למשל את השיר שעפרה עשתה עם איגי פופ, דוכס הפאנק. השיר הזה, Daw Da Hiya, מדבר על נערה שהולכת ושוכבת עם גבר שהוא לא בעלה בניגוד למסורת ואז צריך להוציא אותה להורג. מצאנו אצלה הרבה שירים שעוסקים במוות, בכלא, בפחד, בגברים שעושים דברים רעים. כשאתה פותח טיפה את החיוך ואת הפוסטר, אתה מגיע לעולמות אפלים מאוד וכבדים ומעניינים"
קרא עוד
גל אוחובסקי מאקו
״קודם כל שיהיה ברור: הצפייה בשלושת פרקי הסדרה "עפרה" (HOT8) היא תענוג מאין כמותו..." "עפרה", סדרת הדוקו המרתקת שיצרו דליה מבורך ודני דותן, הוא הפרויקט השאפתני ביותר והראשון שמתיימר לפענח לעומק את הפסיכולוגיה של עפרה חזה. יש בו חומרים חדשים ותיאוריה תפורה היטב, שנשמעת מאוד הגיונית, גם אם מרחיקת לכת. "
קרא עוד
ניב הדס הארץ
״הסדרה על עפרה חזה חותרת בהצלחה תחת הדימוי שנוצר לה ולחייה… במובנים רבים, זוהי סדרת ה״מי טו״ העברית הראשונה. ״לשרוד את בצלאל אלוני״, אם תרצו. הגם שאין כאן האשמות כלפיו על אלימות מינית או התנהלות שאינה הולמת, ״עפרה״ הוא סיפורה של שורדת בדרך לאמנציפציה. לא במקרה התיאורים ״כלוב של זהב״ ו״כלוב ללא סורגים״ עולים פעם אחר פעם בהקשר של חייה על ידי אלו שהיו קרובים לה ובשירים שכתבה ושרה."
קרא עוד
ד"ר דנה אולמרט חוקרת ועורכת הספרות
על הסדרה "עפרה"
הסדרה על עפרה חזה מרתקת. יש בה המון רגעים מרגשים, כמו למשל רגעים שנלכדו במצלמה ביתית שבהם נראית חזה, מבסוטה על החיים עם בן זוגה ועם בנו המקסים, או עוד קודם לכן, ההחלטה להתחתן על גג בית הוריה בשכונת התקווה. אבל הסדרה ריתקה אותי וממשיכה להעסיק אותי לא רק בזכות הרגעים הללו, אלא בזכות האופן שבו הסיפור של עפרה הוא גם סיפור לאומי, אתני ומגדרי מעניין מאד. עפרה נעשתה בשלב מסוים למעין משאב לאומי: נציגה ראויה ומוכשרת של ישראל כפי שישראל אוהבת להציג את עצמה בין האומות. היא שרה באירועים לאומיים ובינלאומיים, כמו בטקס קבלת פרס נובל לשלום של רבין, פרס וערפאת, ביום העצמאות החמישים למדינה ובאירוע לזכר רבין אחרי הרצח. ובד בבד – היא נצרבה בהדרגה בתודעה של רבים כנסיכה טהורה, זכה, בתולית. קול הפעמונים, המראה היפה, והעובדה שלא כיכבה במדורי רכילות ולא היו לה בני זוג ידועים – יצרו לה דימוי כזה, שנתמך כמובן על ידי היחסים המאד קרובים לבצלאל אלוני, המגורים המשותפים איתו ועם בני משפחתו ובעיקר העובדה שכל זה התחיל כשהיתה ילדה בת 12. כל המרואינים לסדרה והם רבים וטובים (יעל מאור מי את? איזו אישה חכמה ומרשימה) מתארים את הסקרנות סביב השאלה האם יש לעפרה חזה חיים פרטיים. מאור מספרת איך לקחה אותה לבלות בטוקיו במועדונים ואיך עפרה לא ידעה להנות מהשפע ומן האווירה ההדוניסטית הפרועה. כמוה גם אחרים חוזרים ומדגישים שאלוני חנק אותה. שהוא לא נתן לה אוויר.
ואז קורה משהו מרתק: ההחלטה שלה להתחתן מולידה מהסובבים אותה תגובות מסויגות ואמביוולנטיות. ברגע מדהים במיוחד אומר שמעון פרס, אורח הכבוד בחתונה, בנאום הברכות שלו, כשהוא פונה לדורון אשכנזי, שהוא מקווה שהוא מבין את גודל האחריות שהוא לוקח על עצמו ומזכיר לו שעפרה שייכת לכל העם. יוצרי הסדרה לכדו את הסנטימנט הזה – המעבר מן האמפטיה הגורפת לרפונזל הכלואה במגדל לעבר החשדנות כלפי הנסיך שהגיע לנשק את הנסיכה – ודרכו לכדו גם משהו מהותי על האופן שבו לאומיות עובדת והצליחו לעורר מחדש שאלות על תרבות הסלבס ועל התפקיד שהיא ממלאת. הסיפור של עפרה הוא במימדים של טרגדיה יוונית ועם זאת הטיפול של היוצרים לא צהוב ולא נמוך. הם מצליחים לשנות את נקודת המבט על החומרים שמוכרים לכולם ולחלץ את הנרטיב מן הבנאלי. הנחמה הגדולה פה היא ההכרה (שעבורי היתה חדשה) שעפרה זכתה להיות אהובה ומאושרת ביחסיה הזוגיים ושהאבחון המחריד על מצבה הבריאותי לא גרם לשבר בחיים הזוגיים ובאמון בין בני הזוג. ניכר שניתן היה למנוע את המוות שלה אבל החרדה מפגיעה בדימוי ובפרטיות שיבשו את שיקול הדעת שלה ושל הסובבים אותה. כשצופים בקורות חייה קל יותר להבין ממה פחדה. צפו בסדרה. הסוף אמנם ידוע מראש אבל הדרך אליו מעניינת מאד. ובונוס: שי אשכנזי, בנו המאומץ של דורון: איזה איש מקסים. החיים הטובים שדורון העניק לו כשאימץ אותו, האהבה שלו לדורון ולעפרה והמסירות שלו לזכרם, משמשים תזכורת שדימויים פומביים ונרטיבים קוטביים (על האיש הרע שהדביק את עפרה שלנו באיידס), לפחות במקרה הזה, הם שקריים ומעוותים ועושים עוול למורכבותו של הסיפור ובעיקר לעוצמת האהבה והשמחה שהיחסים האלו הביאו לחייה.
חווה פנחס כהן משוררת עורכת כתב העת דימוי
עפרה והנעדר הנוכח שלצידה
סרטם הדוקומנטרי של דליה מבורך ודני דותן בהוט 8, פרץ לחיינו בעיצומם של ימי הקורונה וההפגנות נגד בנימין נתניהו ונגד השחיתות. פתאום פורץ סיפור סינדרלה. עפרה חזה, זמרת ישראלית בת למשפחה תימנית בת תשע נפשות. דלת אמצעים וחלשה משכונת התקווה, שההישג הגדול של משפחה כזאת, היא לאפשר לבניה ללמוד ולהתחתן ולהקים משפחות, זה המודל וזו המטרה. בתוך מציאות כזאת צומחת ילדה יוצאת דופן בכישרונה וביופייה ומתפתחת לזמרת לאומית ובינלאומית. הסרט מתחיל בשאלת מותה של עפרה חזה. ממי הדביק את מי באיידס, האם דורון אשכנזי בעלה של עפרה בשנתיים האחרונות לחייה הדביק אותה או שמא, בפעם הראשונה עולה ספק בפיו של שי, בנו המאומץ של דורון אשכנזי , או אולי דווקא עפרה, הזמרת בעלת הדימוי השמרני והשמורה תחת חסותו השל בצלאל אלוני, המנהל והאמרגן והתחליף אב שהלך עם עפרה את כל הקריירה שלה? מי הדביק את מי.
ברגע שהחל הפרסום, גיליתי עניין רב בנושא מכמה סיבות. רציתי לדעת האם יש תשובה לסיבת מותה של עפרה חזה, שהלכה לעולמה בגיל 42 והסיבה השנייה נוגעת למפגש שלי איתה ועם בצלאל אלוני, בשנת ה40 למדינת ישראל הייתי שליחה מטעם הנוער והחלוץ בארה"ב בלואיוויל קנטאקי. כאשר התחלתי בהכנות לקראת אירועי יום העצמאות, פנתה אלי אחת ממנהיגות הקהילה שהייתה אישה אמידה ויוצאת דופן. היא הייתה באמצע שנות הארבעים שלה, לא נשואה אך ילדה שתי בנות וגידלה אותן כאם חד הורית. היא פנתה אלי בJCC בפגישה לכאורה מקרית, כאשר באה לקחת את בנותיה מגן הילדים ואמרה שהיא רוצה להציע לי משהו, ואמרה: כשהייתי במסע עם הפדרציות של יהודי ארה"ב בישראל, נוכחתי בפתיחה של ספריה חדשה בגדרה, מאחר ותרמתי לספריה, נוכחתי שם והופיעה שם זמרת צעירה ויפה עם קול נדיר ושרה שירי ארץ ישראל, האם תוכלי להביא אותה לחגיגות יום העצמאות?
הופתעתי מאד מהבקשה . לא ציפיתי שמכל הזמרים העבריים בעלי השם, דווקא עפרה חזה (שאז עדיין לא הייתה מוכרת בציבור היהודי-אמריקאי) תייצג את מדינת ישראל ותהיה הפנים של שנת הארבעים. אותה גברת מיד הסבירה שהיא תיקח על עצמה את כל עלויות הבאתה של עפרה חזה. וכך היה.
אם איני טועה, שנת 1987, הייתה הנסיעה הראשונה של עפרה חזה עם בצלאל אלוני להופעות בארה"ב. לאחר ההופעה בלואיוויל קנטאקי, הם נסעו ללוס אנג'לס והשאר, זו היסטוריה.
אין צורך לתאר את ההתקבלות של עפרה חזה בקהילה . היא הלהיבה את הקהל ונתנה פתיחה ראויה לחגיגות הארבעים למדינת ישראל. בין לבין אירחתי אותה בשתי ארוחות וגם שוחחנו על השירה ועל ההצלחה, ואיכשהו בין לבין תמיד התגנבה השאלה על העדר הזוגיות או יש הזוגיות ואני זוכרת היטב שעפרה סיפרה בחן רב שיש לה חבר ובקרוב , לא אמרה בדיוק מתי, תהיה גם חתונה. אני מודה שבאותם רגעים חשבתי לעצמי, בתמימות שמדובר בסקופ. בדיעבד, הבנתי שמדובר במתח מוכר, של נשים צעירות הגדלות על הסף בין עולם מסורתי לעולם מודרני משתנה במהירות . עולם שאישה חיה חיי אישות מלאים ללא נישואין מתוך בחירה. עפרה בתשובותיה לשאלות המתעניינים והסקרנים בחרה לעטוף את הנושא כסוד, ברפרטואר השירים שלה לתפילות ולפנייה לאלוהים בבקשה, יש מקום חשוב. עפרה היא אישה שבאה ממקום שמרני בו לאישה תפקיד ידוע ומוגדר מראש, היא בחרה למדר את חייה האישיים המיניים, כדי שתוכל לחיות חיי קריירה מלאים. היא נשאית של סוד . סוד חיי האישות והאהבה שלה וסוד חייה עם או לצד בצלאל אלוני. הסוד הזה ליווה את הביוגרפיה שלה והיה במרכז השאלות העיתונאיות בראיונות אתה. אם יש סוד, אז יש גם סדרה.
הנושא ששמרה עליו רחוק מהעין הציבורית ככל יכולה, נושא חייה הפרטיים, קשרי האהבה והזוגיות והמיניות , זה הנושא שבאופן פרדוכסלי רדף אותה ואיים לחשוף אותה עד מותה. מחלת האיידס בה חלתה נגרמת כתוצאה מיחסי מין אקראיים ובלתי מוגנים, בדיוק היפוכו של הדימוי האישי והציבורי שלה. לכן, הייתה צריכה לשאת גם את סוד מחלתה וחייה לקברה. הדימוי השמרני לפתע נגע בהתפרצות והתפקרות. הזוהר והניקיון והדיוק שמוקרן ממנה נגע בפרוץ, באקראי.
מה שעולה מתוך הסדרה הקצרה על חייה של עפרה חזה, שאם מדובר על אישה צעירה ומוכשרת שפרצה את דרכה, והיא ללא ספק עשתה זאת. אך בכל זאת, גם אחרי איסוף הסרטים והחומר הדוקומנטרי, איננו יודעים דבר על אישיותה ועל עולמה הפנימי של הנערה והאישה הצעירה הזאת. לפנינו דיסוננס טראגי. הרצון לממש את הצד הקרייריסטי, את ההצלחה האמנותית כזמרת לא קרתה כמו שראוי יהיה בכל קריירה ובכל מקצוע, שהמהלך המקצועי מביא בעקבותיו התפתחות אינטלקטואלית או אישיותית. אומנם צומחת לעינינו נערה אל תוך עולם הזוהר והבמה וכובשת את הבמה ואת הקהל הישראלי והבינלאומי, אך, היא חלולה. התמונה שלה בביתה ביהוד כשמאות בובות צבעוניות וכל תקליטי הפלטינה מקיפים אותה, מעידה יותר מכל על עולמה הריק והחד ממדי.
ועוד מסתבר מתוך הסדרה הדוקומנטרית, שמי שגבה ממנה את המחיר הגבוה הזה, מחיר בדידותה וריקנות עולמה, ואולי גם גנב ממנה את נעוריה ונשיותה ומיניותה הוא בצלאל אלוני. בצלאל אלוני, הוא הנוכח נעדר בסדרה וכנראה יש סיבה להיאלמותו של האדם שתפקד כאלוהים כל יכול בחייה של ילדה-נערה שחיפשה את דרכה לשיר.
ואולי לא שאלת מותה הבלתי מוסבר , היא השאלה שהייתה אמורה להיות במרכז הסדרה, אלא השאלה, מי גנב את ליבה ואת חייה של אישה צעירה מוכשרת כל כך. ושאלה נוספת האם באותן שנים, ההגמוניה התרבותית בגלי צה"ל ובשאר הבמות לצעירים לא הייתה מקום לכישרונות מצבע מסוים, מהשתייכות ברורה למרכז ההגמוני? על הגזענות המוסוות? על המחיר שנערה צעירה לשלם כדי "להתקבל" למועדון הנכון.
עניין אחר, שריתק אותי, הוא נושא הסביבה ממנה באה עפרה חזה. שכונת התקווה שהיא לא מפסיקה לשאת בגאווה כמדליה על החזה. המשפחה , ההורים, שמצד אחד היא מספרת עליהם בגאווה אך מצד שני, היא נוטשת ביודעין לטובת המטרה שהיא "לצאת מהשכונה אל העולם הגדול, אל ההכרה" כלומר, אין סיכוי לנער או נערה מהשכונה להצליח, ולהוכיח את כישוריו אם לא תבוא יד חזקה ואלימה ותמשוך אותו משם.
זוהי עדות חשובה מאין כמוה, על העובדה שלא הצלחנו בחברה הישראלית של שנות השישים והשבעים והשמונים, לבנות מסגרות, בתי ספר שיהיו חממה לילדים מוכשרים מכל סוג, ש"תלמה ילין" לא יהיה מקום צמיחה רק למשפחות מבוססות או כאלה שיודעים את הדרך אל המקומות האלה. במקרה של עפרה חזה, אין מה להתגאות בכך שילדה מהפרברים, מהשכונה הדלה הצליחה לפרוץ את דרכה אל העולם באמצעות אמרגנות וניהול של בצלאל אלוני. הצלחה במחיר גנבת הנעורים והנשיות והאימהות , אינה הצלחה, היא האקדח המעשן המודיע על רצח, או מוות טראגי בסיום הדרמה הנוצצת.
אגב, האם היינו יודעים על בצלאל אלוני ואוגניה , ללא עפרה חזה? האם הם יצרו משהו? עשו משהו שיש להתברך בו?
הסדרה מרתקת. היא מרתקת בעיקר בגלל הזוהר והקליפים הנוצצים המעידים על ריק, על חלל עמוק וקר ועל מוות מיותר. אולי זו לא הייתה כוונתם המרכזית של יוצרי הסדרה, אך בדיעבד, זהו מסמך מאשים לחברה הישראלית שלא מוצאת דרך עד היום הזה, לפתוח דלתות לכישרונות הבאים ממקומות של דלות וחולשה. המאמץ הנדרש לפעמים מהנערים והנערות הרכים האלה, גובל או בוויתור או במחיר גבוה מאד. והסדרה הדוקומנטרית הזאת, מעידה שוב, שכוחו של הסיפור הצומח מתוך המציאות הישראלית רבת הפנים והסתירות גדול מכל רומן פנטסטי או רומן היסטורי.
קרא עוד
עפרה מזרחי עורכת בידיעות אחרונות
בביבליותרפיה, מתייחסים לשם הפרטי כאל טקסט הילדות הראשון, והרבה פעמים בהתחלות של טיפול מציעים תרגילי כתיבה סביבו או עליו. אז עפרה זה טקסט הילדות הראשון שלי, ובמשך השנים פיתחתי תיאוריה פרטית ואישית, לא מתחייבת על הקשר למציאות, על השם והנושאות אותו.
לא חושבת שבגלל זה אני זוכרת את ההופעה הראשונה, אולי היחידה?, של עפרה חזה שראיתי בחיים. היא הייתה גדולה ממני בשנה-שנתיים ובאה להופיע מולנו, חניכי ומדריכי מכבי צעיר בראשון לציון, יחד עם סדנת התיאטרון של שכונת התקווה. אני חושבת שכבר אז הייתי מאוד עסוקה בשאלות של מזרחיות ושל זהות, שייכות ושוויון (אי שוויון) וזה דיבר אלי. מה שכן, המילה פריווילגיה, היה קשה מאוד להסתדר בלעדיה. החברים האשכנזים שלי לא הבינו מה אני רוצה.
המוזיקה של עפרה חזה, פרט לשיר הפרחה ולאם ננעלו ושירי תימן בקצב האשדותי, לא עניינה אותי. אבל היא עצמה עניינה אותי מאוד. חשתי אליה קרבה על הבסיס הרעוע של השם ועל בסיס תמות זהות אחרות שלא השתגעתי לפרט כאן. אהבתי אותה והייתי בעדה. פעם דיברתי איתה במסגרת העבודה והוקסמתי כולי מהנעימות שלה, וכן, הכריזמה. כשהיא התחתנה נשמתי לרווחה וכשהודיעו שכל המערכות קרסו כבר היה ברור שצריך לאלתר בדחיפות שער ל"את" שיוקדש לה. כשהגיליון ההוא יצא היא כבר הייתה בעולם אחר. והצטערתי מאוד על מותה.
כל זה בא להגיד ש"עפרה", הסדרה של דני דותן ודליה מבורך, לא יוצאת לי מהראש כבר כמה ימים. דני ודליה חפרו לעומק ובניגוד לכל הסיכויים הצליחו להפתיע ולתת כמה תשובות אפשריות לשאלות הכי מטרידות ומסקרנות. חפרו וגילו עפרות של זהב ושל שחור. ועל הדרך בזכותם גם גיליתי יש לה עוד כמה שירים שאני די מחבבת.
כן, נשארו סימני שאלה. אבל המסתורין הזה רק הופך את הסיפור שלה ליותר מטקסט. לאגדה בקיצור, לא חשוב איך קוראים לכם, לכו לראות.
יעל טבת קלגסבאלד סופרת
״עפרה״ של דליה מבורך ודני דותן נהדרת. מהעיצוב האמנותי דרך עומק ורוחב היריעה המרואיינים העריכה והבחירות המוסיקליות. היא שופכת אור חדש על מישהי שכולם חושבים שהם מכירים ומתקנת עוול נורא. היא חזקה עצובה ויש לה פסקול של פעמונים. שאפו.
אורית הראל – סופרת, עיתונאית, פסיכולוגית , אורית הראל מבקרת ומדברת
על הסדרה עפרה
אבל, רגע, פתאום זה נגמר, ושום דבר לא באמת נסגר. אולי זאת הסיבה שכבר יומיים אני חושבת על הסדרה "עפרה" של דליה מבורך ודני דותן, שעלתה בערוץ 8 בהוט וגם ב-VOD שם. סדרה בת שלושה פרקים, כל אחד בן שעה, שצפיתי בה מרותקת ברצף, והשאירה אותי עם עצב גדול. "עפרה" משרטט את דיוקנה של חזה כפי שהצטייר בעיני מבורך ודותן, על סמך שלל הראיונות, קטעי הארכיון והתחקיר שעשו. אין בסדרה קריינות רקע מובילה, אין שלד חיצוני כזה שמתיימר לסמן אמת אחת אובייקטיבית. מהרגע הראשון ברור שזו תמונת פאזל, שהורכבה בידי שני הדוקומנטריסטים משורה ארוכה של חלקים שונים, קטנים וגדולים. ראיונות עם בני משפחה, עם עובדים קרובים שהיו גם חברים, עם מוזיקאים שעבדו איתה, חברות ילדות; קטעי ארכיון, תמונות מאלבומים פרטיים, ראיונות עם אנשי תעשיית המוזיקה, עיתונאים, ידידים ואחרים שדרכיהם הצטלבו איתה, וראיון אחד שאיננו והיעדרו מוזכר בסיום כל פרק: בצלאל אלוני, האיש שגילה את חזה, טיפח אותה, עיצב את תדמיתה והקריירה שלה וניהל אותה במשך רוב השנים ומוזכר בפי מרואיינים אחרים, סירב להתראיין לסדרה . נדמה לי שאת הסיפור של חזה מכיר כמעט כל מי שהיה כאן בשנות השבעים-שמונים-תשעים של המאה הקודמת, והיה בהכרה. בין אם בפירוט רב יותר או פחות, ובעיקר באינספור שירים, כולם הכירו את קולה הצלול הנפלא, את הסיפור על בת הזקונים של העולים מתימן שהתגלתה כילדה בסדנת תיאטרון שכונת התקווה, הייתה זמרת השנה, צברה אלבומי זהב ופלטינה, מכרה מיליוני אלבומים באירופה, דבבה לדיסני והייתה מועמדת לגראמי, הזמרת ששמרה כל השנים על תדמית נקייה ונעימה, שנישאה בגיל 40 ומתה בגיל 42 מסיבוכי איידס, מוות שעורר מלחמת גרסאות ותיאוריות לגבי נסיבות מחלתה.
העיקר בסדרה לטעמי, איננו העובדות היבשות ומידת פירוטן בסדרה, אלא מה שמעבר להן. השילוב של קטעי ארכיון ותצלומים לפעמים פחות מוכרים, עם דברי המרואיינים, שחלקם לא נשמעו בעבר, הדגשים השונים ודברים שאולי לא נאמרו בצורה ישירה כזאת בעבר. הכול ביחד תורם לדעתי לתחושה שיש כאן ניסיון להגיע לאישה מאחורי התדמית המוקפדת, החיובית והחייכנית; ניסיון להאיר את הילדה והנערה שהייתה לפני שנוצרה הזמרת המלוטשת, שידעה בדיוק מה להגיד כשהמצלמה התעכבה על הוריה היושבים באולם.
כשחברות הילדות שלה סיפרו איך הכירו אותה ואיך הופיעו יחד בסדנה, על החברה הביישנית שרק לשיר לא התביישה, על הניתוק הפתאומי כשעזבה את השכונה, ואיך נפגעו מכך, ראיתי קצת את הילדה שהן ראו. וכשאחת מהן תיארה מפגש מקרי ברחוב כעבור שנים, נזכרתי במפגש מחודש שלי עם מי שהייתה החברה הכי טובה שלי בבית הספר היסודי, מפגש שנערך אחרי שנים רבות של נתק, בשבעה של אמה. כמה קינאתי בך, אמרתי לה כשישבתי בסלון בית ילדותה, שהכול בה היה קסום ונפלא בעיני הילדה שהייתי. כמה קינאתי בך, היא אמרה, והראתה לי שמהצד שלה התמונה הייתה לגמרי הפוכה. מה לא ראו החברות של עפרה, שילדות פשוט לא יכולות לראות (ואולי טוב שכך)? דברים שרואים משם, כמה שזה נכון.
כוחה האמתי של הסדרה טמון באפקט המצטבר של הדברים. במכלול, שהוא לפעמים גדול יותר מסך חלקיו. ככל שהצטברו הדקות והראיונות, התצלומים והעדויות, כך התעצבתי יותר על חזה וגברה בי התחושה – שעומדת לכאורה בסתירה לעובדות, אבל מיד אסביר – שלמרות כל הצלחותיה הרבות והגדולות היא הייתה בעצם מפוספסת. כן, היא עשתה דרך ארוכה, עצומה, מבית הוריה בשכונת התקווה לכוכבת הגדולה שנהייתה, אבל – שורה של מרואיינים בסרט טוענים שהיא נגעה רק בקצה ההצלחה הבינלאומית ועם מנגנון משומן, מנוסה ורב קשרים יותר והתנהלות שונה הייתה מגיעה הרבה יותר רחוק, שהרי כישרון והתמדה היו לה. אולי כן ואולי לא, אבל מהסרט עלתה בעיני תחושה של החמצה. ומאחורי הזמרת היפה, המבוקשת, האהודה, שהיו לה המוני מעריצים והרבה מחזרים ומעוניינים, מצטיירת בסרט אישה שרוב חייה הבוגרים הייתה כנראה די בודדה, שבהחלט ייתכן שדחתה במודע ובמתכוון אפשרות לזוגיות ו/או משפחה לטובת קריירה, אבל בסופו של דבר שילמה מחיר ודי שברה את הכלים – במושגים שלה – כדי לממש אהבה מאוחרת.
וכן, יש בסדרה גם לא מעט התייחסויות למי הדביק את מי, ולרומנים שהיו או לא היו לחזה במשך השנים, אבל לספר את הסיפור שלה בלי כל זה בלתי אפשרי. יש פיל בחדר וצריך להתייחס אליו, ואי אפשר לעשות מפיל זבוב, כי הוא לא. לכן נכון עשו לדעתי מבורך ודותן בהתייחסותם לדברים. נכון גם שהסדרה – העשויה היטב – מציגה את העובדה שחזה נוהלה רוב חייה בידי גברים שסבבו אותה, אבל לכל מי שסבור שנקודת המבט הזו מקטינה אותה ואת הישגיה, אני מציעה להסתכל שוב; ולראות את חזה שהעזה לחלום בניגוד לכל הציפיות סביבה וגם להגשים; את חזה שהיו לה תעצומות הנפש להתרחק מחיבוק של אימא ומשפחה כדי לגור בתנאים שיאפשרו לה לממש את חלומה טוב יותר; את חזה שידעה לקבל עצות והדרכה של אנשי מקצוע כדי לשפר את כל מה שמסביב לקול הנפלא שלה; את חזה שידעה ללכת ללמוד פיתוח קול, כלומר הבינה שגם אם היא מאוד מוכשרת יש לה מה לשפר; את חזה שהפגינה משמעת עצמית מקצועית אדירה; שידעה לשים מאוויים אישיים בצד כדי לבנות קריירה; שמצאה בסופו של דבר את הכוח להתנתק מדפוס חייה השגור ולהתחיל חיים אחרים. תסתכלו על חזה הזאת ותראו אישה חזקה – בדגש על אישה, בת אדם, יצור אנושי. לא גיבורת-על דמיונית שיכולה לעשות הכול, בו-זמנית ובכל מצב. גם אנשים שעושים צעדי-ענק בתחום מסוים בחיים לא מסוגלים לעשות צעדי ענק כאלה בכל תחומי חייהם במקביל וכל הזמן.
מבורך ודותן הצליחו לספר לי בסדרה הזאת סיפור מוכר ובכל זאת מרתק, סיפור עם פסקול שירים מוכרים ובכל זאת מרהיב באיכויותיו הקוליות, סיפור רצוף הישגים והצלחות ובכל זאת עצוב ומכמיר לב.
דלית קימור – קולנוענית, על הסדרה עפרה
הייתי סטודנטית כשהתחלתי לעבוד כתחקירנית בערוץ 1 וכאחת המשימות הראשונות נסעתי לראיין את עופרה חזה לתוכנית ילדים. הגעתי לביתה ביהוד שהיה דו של בצלאל אלוני. בצלאל ישב איתנו כל הריאיון ורוב הזמן ענה בשמה, ואז פתאום היה לו טלפון חשוב יותר ממני, הוא יצא לחצר ונשארתי איתה לבד. תוך דקות התיידדנו וגיליתי בחורה חמודה, עם חוש הומור, יפיפייה, לגמרי בגובה עיניים למרות שכבר הייתה סטאר. לא הבנתי למה בצלאל לא סמך עליה שתסתדר לבד. אני זוכרת שבקשתי ממנה תמונות ילדות והיא אמרה לי ״הייתי ילדה חמישית במשפחה, נראה לך שלמישהו עוד הייתה סבלנות לצלם?״
לזכרה צפיתי היום בסדרה של דליה מבורך ודני דותן. חששתי שיהיה צהוב מידי אבל להפתעתי היה פשוט מרתק ומקסים כאחד. הם שואלים באומץ את כל השאלות ששאלו אז במחשכים על עופרה, יחד עם הרבה כבוד ליצירה שלה. לרגע לא הפסיק לכאוב לי הלב עליה. קצת עצוב ואפילו מביך לפעמים שבחורה שחיה בכל כך הרבה הסתרות בחייה, סודותיה פרוסים לעיני כל לאחר מותה, אבל כנראה שזה המחיר כשאת בליגת העל. ממליצה לכולם.
אביעד קיסוס וטל ברמן ברדיו 99 אף אם על הסדרה עפרה
קרא עוד
