דני דותן סופר, קולנוען ומוזיקאי, סולן להקת" הקליק" להקת רוק ופוסט פאנק ישראלית שנוסדה בשנת 1979 בידי דותן ואלי אברמוב. הלהקה שילבה פוסט-פאנק, רוק וניו וייב עם שירים שעוסקים לרוב בסמים, ביקורת חברתית, מוות לעג לממסד הישראלי, לתרבות השכול ולקולקטיביזם המקומי. הלהקה זכתה להצלחה אדירה בזכות סגנונה המוזיקלי הייחודי ושיריה, עד שהתפרקה ב1985. הלהקה הוציאה 3 אלבומי אולפן שזכו להצלחה וביקורות מהללות. דותן כתב יחד עם אלי אברמוב את כל שירי הקליק, באלבומים "אמא אני לא רוצה להיגמל" (האלבום דורג במקום השמיני ברשימת 50 אלבומי הבכורה הישראליים הטובים בכל הזמנים, מטעם מוסף 7 לילות של עיתון ידיעות אחרונות")"עולם צפוף" ו"אני לא בפסקול " . בשנת 2013 יצא הסרט התיעודי "הקליק האחרון", בבימויים והפקתם של דני דותן וזוגתו דליה מבורך. הסרט מגולל את תולדות הלהקה ומלווה את חבריה במשך מספר שנים. הסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה .
בשנת 1984 דותן הקים עם אחיו, אורי, את גלריית "תתרמה" ואת קפה גלריה "שינק-אין" שהפכו את שינקין, רחוב הסנדלרים הנטוש של שנות השמונים למשהו שמזכיר פינה בסוהו הניו יורקי של אותן שנים. דותן ואחיו הקימו את העיתון "תתרמה", שהיה מוקדש כולו ליצירות אמנות מקוריות, לשירים ולסיפורים. העבודות שפורסמו בעיתון נוצרו במיוחד למטרה זו, והוא נחשב ליצירת אמנות בפני עצמה שהאחים דותן חתמו עליו. האחים דותן מוכרים כמי שיצרו את תרבות שינקין שהייתה אהובה על צעירים בשנות השמונים ושנואה על ידי הממסד עד שהמילה שינקינאי הפך למילת גנאי שנאמרה לא פעם בכנסת כדי לתאר מורדים בקולקטיב שמקדישים את חייהם לאמנות.
בשנות ה-90 פרסם דותן שלושה ספרים: "על משולש הפוך בין כאן לירח"" (1993) בהוצאת כתר. הספר הוא תוצאה של ארבע שנות מחקר על החיים של אמנים שהגיעו לירושלים בתחילת המאה העשרים. הוצאת הספר לוותה בהוצאת שיר באותו שם. "האוניברסיטה השחורה" (1995) בהוצאת כתר. "אנרכיה מותק" (1999) בהוצאת הספרייה החדשה.
בשנת 2000 הקים דותן עם בת זוגו דליה מבורך את חברת ההפקה "אליל תקשורת" ומאז הם מביימים ומפיקים ביחד סרטים דוקומנטריים העוסקים בזהות ישראלית, אמנות, מוזיקה, סרטים שהוקרנו בפסטיבלים בארץ ובעולם, זכו בפרסים וביקורות מהללות.